דיוקן קבוצתי עם מורה

חדווה אטלס בן-דוד מציגה סדרת עבודות בד ונייר המשקפת מבט אישי ובלתי שגרתי על המקום שבו בילתה ועבדה במשך כשלושה עשורים: מרחב בית הספר והכיתה. כמי שהייתה מורה בבית ספר יסודי במקצועה המקורי, ומאוחר יותר למדה אמנות והפכה לציירת, נצמדה אטלס בן-דוד באובססיביות לעולם שעזבה מאחוריה והיא עוסקת במראה הלא שכיח של כיתת לימוד, ספרייה ומפגש בין מורה לתלמידים. לעיניה של אטלס בן-דוד, נראים התלמידים הצעירים מוזרים, נוקשים וחסרי-חן, מצייתים אוטומטית למחוות ותנועות, שרים ומדקלמים ככפויי שד, מנופפים בדגליהם ונושאים את זריהם על ראשם, נעים בשורות ומקרינים מידה רבה של מבוכה וחרדה. לעומתם המורה, שקועה בעולמה הפרטי, מנותקת רגשית מתלמידיה, והוזה הזיות בהן היא מופיעה פעם כקורבן ופעם כדמות נשית, עירומה כביום היוולדה.
המפגש בין המורה העירומה לבין התלמידים הלבושים, ובין המורה העירומה לבין המנהל החנוט בחליפתו, טעון במימד סוריאליסטי וגרוטסקי חריף. עירומה של המורה אינו נועד לפיתוי סקסי, אלא מזהה אותה כדמות חשופה ונעדרת הגנה הניצבת מול חבורת תלמידים פרועים ומול ממסד חינוכי השואף לתקן. בסדרת הציורים “הסעודה האחרונה” נראית המורה במרכז השולחן הארוך, במקומו של ישו, פורשת ידיה לצדדים ולשני צדדיה יושבים 12 תלמידים, איש-איש בענייניו: המצביע, הבוכה, הנזוף וכו’.
למרות שכיעורם של התלמידים בולט לעין ומעורר תשומת לב רבה, המורה – היא הדמות הראשית הניצבת בלבה של התערוכה הזו, והמבט שלה משליך על המרחב החינוכי כולו.

טלי תמיר