עריף-גלנטי עינת

הגרעין סביבו נרקמת תערוכתה של עינת עריף-גלנטי היא עבודת הווידאו כמעט (2009). העבודה עוסקת בזמן שבין שינה לערות, בין הזיה להכרה. רגע לפני יקיצה משינה, העיניים נפקחות ונעצמות לסירוגין, רואות, הוזות ובמקביל נמנעות מסביבתן. המציאות, על רעשיה הסביבתיים המשתנים, מתדפקת בעיקשות ומלווה מצב זה. הסדק הצר שנפתח ונסגר חליפות, מבקש למצוא עוגנים במציאות ובו בזמן לחמוק חזרה אל השינה. מצב לא מוגדר הנע בין שני קצוות, הוא עיקר עניינן של מקבץ העבודות המוצגות בתערוכה זו.

מצבים סותרים משמשים במקביל בעבודות נוספות; דמיון ומציאות, מופשט ופיגורטיבי, גשמי ורוחני, סטטיות ותנועה. נראה כי המתח התמידי בין שני מצבים מנוגדים, מוליד מצב שלישי, ביניים – רגע חמקמק אשר עין המתבונן מנסה ללכוד תוך ריחוף בין המהויות המנוגדות.

קו הנוצר מחיבור שני משטחי הצבע, הטקסטורות או החומרים, מחלק ומחבר בו זמנית את העבודות, מדגיש את הדומה והשונה ביניהם. לעיתים, נראה כי הרקע מתפקד כרקע במלוא מובנה של המילה: מדגיש את הנושא המצולם/האובייקט/הנוף, כמו במקרה של הספות (2004, 2005). הרקע בצילומים אלו מאפשר לבדי הספות שבקדמת הפריים לחיות ולנשום את מלוא הווייתם ולהעיד על זמן, מקום וחוויה. נקודת החיבור בין האובייקטים לרקע מחזירה בו בזמן את שיווי המשקל בין המרכיבים, ומאפשרת התרשמות נוספת משדות הצבע החוברים לכדי שלמות הרמטית אחידה.     

עריף-גלנטי מגיבה לזרמים בהיסטוריה של האמנות המודרנית וממשיכה לחקור את תכונותיו ואופיו של הצילום. עבודותיה, המקפיאות את רגע המעבר שבין הקונקרטי למופשט, מאזכרות את תהליך ההפשטה אותו עברו ציירי המודרניזם בתחילת המאה העשרים, עת המצאת הצילום שחררה אותם “מכבלי” הריאליזם. עבודות הווידאו שלה מדבר אדום (2010) וגעגוע (2009), בוחנות את נושא התנועה והזמן ומשמרות את המתח שבין תנועה לקיפאון. גוני הצבע העשירים, המאפיינים את תצלומיה לאורך השנים, חוברים יחד ומסייעים בשימור המתח התמידי הנוכח בעבודות אלו.