הים האחר

התערוכה “הים האחר” נוגעת באחרות הטמונה ב”ים המקומי”: הנשי, הטרנסנדנטי, האתני והלאומי. מאז חציית ים סוף – אותה חצייה מיתולוגית שהעבירה לראשונה את העם מגלות לגאולה – נחווה הים כאמצעי ולא כמטרה. הציור הארצישראלי הביט על הים מבעד לעדשה האוריינטליסטית. ים רומנטי זה התכונן בעיקר כמרחב של חניכה לאומית. תכונותיו, הפכו אותו למעין מראה הרושמת בין גליה את דמותו של הצבר המיתולוגי.
הים האחר הוא ים של דמעות, ים שחור, וים של זוהמה ופסולת.
הים המוצג בתערוכה בעבודותיהם של 28 אמנים, אינו הים הרומנטי, הקיטשי, המתקתק שהורגלנו לצרוך. הים אחר חושף את הים כמרחב המבחין בין יהודים לערבים, בין בסיסים צבאיים לחופים אזרחיים, בין עושר וזוהר, בין עוני ופריפריאליות, פליטות ועקירה . במובן זה מתפקד הים כאתר של תקוות ואשליות מנופצות, חוף מבטחים שקרס.
משתתפים: אברהם אילת, אליסף קובנר, אניסה אשקר, אסף עברון, אריק מירנדה, אריק סולטן, גסטון צבי איצקוביץ, דנה לוי, דפנה שלום, הילה בן ארי, חן שיש, טל שוחט, יאיר ברק, יוחאי מטוס, יורם בלומנקרנץ, יורם קופרמינץ, יחזקאל לזרוב, מוש קאשי, עדי ברנדה, עודד שמשון, עליזה אורבך, פנחס כהן גן, פריד אבו שקרה, רון עמיר, רועי קופר, שולה קשת, שי אזולאי, שמחה שירמן, תמיר שר.

- שיח גלריה עם אוצרות תערוכת הים האחר – דליה מרקוביץ’ וקציעה עלון יתקיים ביום שבת ה- 26 במאי בשעה 12:00

הים האחר
התערוכה הים האחר מבקשת להציג את הים מזוויות בלתי שגרתיות. הים האחר אינו הים הרומנטי, הקיטשי, המתקתק אותו הורגלנו לצרוך. הים האחר הוא מרחב של חריגות, שונות והזרה. התערוכה מתכוננת סביב 4 צירים מרכזיים: הים כאגן רחצה “נשי”, הים כמרחב של פליטות ועקירה, הים כמסלקה של פסולת מזהמת והים הנשגב.

תפיסת הים כמרחב ממוגדר מנכיחה את הארכיטיפ המיתולוגי המקשר את המים עם ה”נשי”. הנשיות נקשרת במים בדרכים רבות ומגוונות. בעוד הארכיטיפ הגברי מזוהה עם הבסיס האיתן שמעניקה היבשה, הנשיות מזוהה בעיקר עם הנזילות החמקמקה המאפיינת את המים. הנשיות נתפסת כהרחבה של סערת הים וגחמותיו. כיבוש הים והכנעתו הנו כיבוש הנשי. “הים הנשי” מיוצג בעבודות באמצעות רפרטואר של “סימנים נקביים”, כמו: פסלים, פרחים ודמויות נשיות ממשיות.
הים האחר הוא גם מרחב של פליטות ועקירה, המעניק נראות לחיים הלימיניאליים הרוחשים על חופיו. הים האחר חושף את “האני” הלאומי והאתני שנשמט מן העין הקולקטיבית. הייצוגים שמנפיקה החברה הישראלית, כמעט ואינם מכילים את האחר הערבי. חוף הים המקומי התקבע בזיכרון הישראלי כאתר הומוגני, נטול אחרים. העבודות מבקשות להנכיח את הים כמרחב של הפרדה והדרה.

הים האחר הוא אתר של פסולת, המנכיח את המפגש האלים והנצלני שבין האדם לים. הפסולת: ממי השופכין המוזרמים לים ועד לשאריות צבאיות המוטמנות במעמקיו, מגדירים את הים כאסלה ציבורית גדושה. אלימות סימבולית זו מנכיחה את הים כבור ספיגה אדיר, היכול לכאורה לעכל ולהכיל כל גחמה אנושית.

הים הנשגב, שולח את לשונותיו אל שני קטבים מנוגדים: רגע הבריאה הטרנסצנדנטי, וחזונות של הרס אפוקליפטי. דומה כי המיזוג הכמו טבעי בין מים לשמים, בין שקיעה לזריחה, מייצר בו-זמנית הן דימוי ארכיטיפי – נשגב, והן שחורוּת הטומנת בין קפליה אחרות אניגמטיות ובלתי מפוענחת.

האחרות הגלומה ב”נשי”, ב”נשגב”, ב”נמוך” וב”שחור” משתברת בין גלי הים, ומציעה “צלילת מעמקים” אל מקומות אפלים בחוויה הישראלית.

קציעה אלון ודליה מרקוביץ, אוצרות