חד גדיא: מעגל האימה

חד גדיא: מעגל האימה
מטמורפוזה של מילה ודימוי

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, / חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא / קָנָה אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים / כָּךְ מְסַפֶּרֶת הָהַגָּדָה…

- חוה אלברשטיין, “חד גדיא”, 1989

סיפורה של התערוכה “חד גדיא” טמון בסוגיית המחזוריות הטרגית, מחזוריות שהיא בבסיס הווייתנו המורכבת והשנויה במחלוקת. הפיוט, שיר מצטבר, שבכל אחד מבתיו נוסף פרט חדש לעלילה, מתאר שרשרת של אסונות, שכל אחד מהם חזק מקודמו. התערוכה אינה מבקשת להמשיך ולאייר את הפיוט, אלא לנסות ולחלץ את הקוד, הממחזר את עצמו באירועים שסופם ידוע מראש, מתוך עבודתם של יוצרים, החווים את מעגל האימה, על מופעיו הציבוריים והאישיים.

המבט הנבחן הנו מבט אישי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיר חד גדיא, שכתבה אלברשטיין ב-1989, תקופת האינתיפאדה הראשונה, ובשאלת המפתח שהוא מעלה, שלמרבה הצער אינה מאבדת מתוקפה גם בחלוף השנים: “ובכל הלילות, בכל הלילות / שאלתי רק ארבע קושיות / הלילה הזה יש לי עוד שאלה: / עד מתי יימשך מעגל האימה? / רודף הוא נרדף, מכה הוא מוכה / מתי ייגמר הטירוף הזה?”

בתערוכה מוצגות עבודות במנעד רחב של טכניקות, מסורתיות ועדכניות, ריאליסטיות ומופשטות, פורמליסטיות ואימפרסיוניסטיות, המביאות לידי ביטוי את ההתמכרות האנושית להשתלשלויות אירועים הרסניות. הייצוג החזותי שהתגבש במהלך העבודה על התערוכה משקף את העיסוק בשאלת המחזוריות הטרגית במגוון סוגיות מורכבות, המאפיינות את העידן הרב-תרבותי. הנרטיב נסמך על מסעות חוזרים ונשנים של אלימות במרחב הציבורי והפרטי, הן בין לאומים, משפחות ושבטים והן בתוך המשפחה, ומאפשר רגע של אמפתיה, של רתיעה, של משחק בכאילו, של קתרזיס מדומיין או, לכל הפחות, רגע של חסד, המתקבל בהבנה ובהפנמה.

אמנים משתתפים:

אתי אברג’ל , אליהו אריק בוקובזה, שרון בלבן, צוקי גרביאן, פסי גירש, אבי גנור, אסף גרובר, יוסף ז’וזף יעקב דדון, יונתן הירשפלד, שלמה וזאנה, ראפת חטאב, קרץ כץ וערן הדס, אסי משולם, רונן סימן טוב, עדי עוז-ארי, תמיר צדוק, מורן קליגר, גבי קריכלי, יוסף קריספל, דפנה שלום