אפלפלד מאיר

הבחנתו של אדוארד מאנה כי “צייר יכול לומר כל שברצונו בעזרת פירות, פרחים ואפילו עננים” מומחשת בציוריו החדשים של מאיר אפלפלד. העבודות עוסקות בנושאים צנועים – נופים, פרחים, תפוחים, טבע דומם, תפנימים – בעוצמה מטלטלת ומלאת ביטוי. ציוריו של אפלפלד בוחנים מערך מורכב של נושאים, כגון צורה, צבע ומשמעות, באופן המעורר תגובה רגשית עזה בצופה.

תוך הימנעות מהפרקטיקה השכיחה- הנהוגה מאז האימפרסיוניזם- של ציור על מצע לבן. אפלפלד מכסה את בַּדָיו, באימפרימטורה (צבע שקוף) חמה של צבעי צהוב אינדיאני וסיאנה שרופה. לאחר מכן הוא בונה רבדים של צבע. מובל משכבה לשכבה כאילו הוא עובד “מתוך” הציור עצמו. פעולת הגומלין בין הצבעים השקופים לצבעים האטומים היא מרכזית לתהליך זה. דרך עבודה ייחודית זאת תוצאתה ציורים בעלי זוהר מרהיב עין: נראה כי האור בוקע מתוך העצמים, בניגוד להארתם ממקור אור חיצוני.

אפקט זה מודגש בייחוד בסדרה של ציורי תפוחים, עבודות המעלות על הדעת את הרהורה של וירג’יניה וולף ביומנה: “יש 6 תפוחים בציור של סזאן. מה יכולים 6 תפוחים לא להיות?” עולם אפשרויות זה משתרע מנושאים צורניים ועד תכנים הקשורים בביטוי הרגש. כל אחד מציורי התפוחים חוקר מערך, לעתים מורכב, של יחסי נפח, פרספקטיבה וערכים טונליים. למרות מידתם הקטנה יחסית, יש בציורים אלא מונומנטאלית ודרמה המזכירה ציורי בארוק דתיים.

הפרקטיקה של אפלפלד הבוחנת את אותו מוטיב בציורים שונים נובעת מרצון לדייק בהבעה.אפלפלד מעורר ומחייה עולם בו דבר אינו סטטי. ישנם מקטעים בכמה מציוריו של אפלפלד בהם החפצים מתמזגים בתוך תוהו והופכים מוצקים עם תנועתנו משמאל לימין. או לחלופין, נראה כי הם נמוגים אל תוך אדים חסרי צורה יחד עם העין הנעה בכיוון ההפוך.עבודות אלו, מתבוננות בתהליך יצירת הדימוי, בדרך שבה רעיון לובש צורה במהלך התהליך היצירתי. עיבּוּרוֹ של הציור המתרחש לנגד עינינו.

ציוריו של אפלפלד מדגישים את ההשפעה ההדדית שבין המבנה הפיזי של החפצים לביטוים הרוחני. הם מגלים כי המשמעות הפנימית של החפצים נחה בלב אמנותו; חריפות הדימויים נובעת מדבר המצוי בתוך החפצים המתוארים, אך בסופו של דבר היא מתעלה אל מעבר להם. כשאנו מתבוננים בציורים אלו פושט בנו רעד שנוצר למראה משהו זר ובה בעת מוכר. תחושה זו מזכירה את תיאורו של מרסל פּרוּסט את הדרך שבה חפצים יכולים לעורר זיכרונות, דרך המאפשרת לנו לתפוס מחדש את עברנו: “וכך הדבר בנוגע לעבר שלנו… הוא כמוס מחוץ לגבולו ומחוץ למחוזו, באיזה חפץ גשמי (בתחושה שמעורר בנו חפץ גשמי זה) שלא חשדנו בו אפילו”. (אמילי ד. בילסקי)