יונה ענבל

תערוכה מס’ 4 בסדרת נדבך 14

עבודותיה של ענבל-יונה לוי הינן בבחינת החלום ושיברו הסימולטאני. למעשה, אין תהליך או משך בין מצב התשוקה למצב האכזבה, הם מגולמים זה בזו. לוי רוצה אמריקה, רוצה גוף חטוב של מעודדת, רוצה בן זוג גבה קומה אך המציאות אינה מאפשרת לה, או לנו, כצופים לשקוע ולו לרגע באותן פנטזיות.
התערוכה “מיס אמריקה” נודדת מן העיסוק בייצוג הפרטי-המגדרי אל שאלות של זהות לאומית-קולקטיבית. מחד, עוסקות העבודות בייצוגי גוף נשי ובנורמטיביות של ייצוג זה, ומאידך נפתח הדיון אל שבר הזהות הישראלית, הפריפריאלית. לוי, שגדלה באשקלון ומזהה אותה כפרובינציה מקומית, מזהה בספקטרום הרחב יותר את האתוס הלאומי-הישראלי כפרובינציה של זה האמריקאי.
שמלת הנשף, בגדי המעודדת, הדיינר, הם כולם בבחינת מיתוסים של חברה המתקשטת בסממנים חיצוניים מפתים אך ממוצעים מאד, חיצוניים מאד, המגדירים את הקאנון של התרבות המערבית החומרית. העבודה של לוי מטלטלת אותנו בין פיתוי לסלידה.

דבר האוצר

ענבל יונה לוי – מיס אמריקה

מיס ליברטי עושה עליה. בגרסה המקומית, היא נושאת את לפיד הגלידה אל על.
הדימוי הפטריוטי, הנשגב, הדמוקרטי, הופך לפארסה ים תיכונית.
עבודותיה של ענבל יונה לוי הינן בבחינת החלום ושיברו הסימולטאני. למעשה, אין תהליך או משך בין מצב התשוקה למצב האכזבה, הם מגולמים זה בזו. לוי רוצה אמריקה, רוצה גוף חטוב של מעודדת, רוצה בן זוג גבה קומה אך המציאות אינה מאפשרת לה, או לנו, כצופים לשקוע ולו לרגע באותן פנטזיות.
התערוכה “מיס אמריקה” נודדת מן העיסוק בייצוג הפרטי-המגדרי אל שאלות של זהות לאומית-קולקטיבית. מחד, עוסקות העבודות בייצוגי גוף נשי ובנורמטיביות של ייצוג זה, ומאידך נפתח הדיון אל שבר הזהות הישראלית, הפריפריאלית. לוי, שגדלה באשקלון ומזהה אותה כפרובינציה מקומית, מזהה בספקטרום הרחב יותר את האתוס הלאומי-הישראלי כפרובינציה של זה האמריקאי.
שמלת הנשף, בגדי המעודדת, הדיינר, הם כולם בבחינת מיתוסים של חברה המתקשטת בסממנים חיצוניים מפתים אך ממוצעים מאד, חיצוניים מאד, המגדירים את הקאנון של התרבות המערבית החומרית. העבודה של לוי מטלטלת אותנו בין פיתוי לסלידה.
יאיר ברק, יולי 2007