גניני חגית

תערוכה פותחת את סדרת נדבך 17

עבודתה של חגית גניני פיסולית ברובה ועוסקת בפערים שבין הישרדות – חומרית, גופנית, מעמדית, ובין התהוות – יצירתית, אינטלקטואלית, תרבותית. התערוכה מתאפיינת בהופעה תלת ממדית גולמית בצירוף צבעוניות שמתייחסת לחומריות ולהיפוכה (גרפיות), וממוקמת במצב ביניים תמידי, אלים באופיו, העולה מעצם מעשה האמנות ומתחדש תדיר כקונפליקט, ביחס למציאות.

התערוכה מורכבת משלוש סצנות פיסוליות ושני סרטים, המעלים מצבים מסוכסכים המושתתים על אחיזת עניים וחוסר אמון העולים במבט או ביחסים אנושיים על פי מודל של עבד ואדון. בסצנה הנגלית בכניסה לחלל התערוכה – ילדה (בכמעין פרפראזה של פיסול פיגורטיבי לצילום הילד משנת 1943, שהפך לסמל הכנעת היהודים ונטרול המרד בגטו ורשה), מרימה את ידיה כאות כניעה. מאחוריה ציור אוֹרְנָמֶנְטָלִי – המדמה גלי ים ומסמן פער בין מרחב גיאוגרפי, נטורליסטי, לקישוט – ראשוני ,עמלני, רפטטיבי.

משם, שתי דמויות, יצוריי כלאיים, מוצגות בסיטואציה בימתית שמשלבת בין שבטי למכני. מעין גרסה פרימיטיבית או עתידנית לבני אדם על הגבול שבין שעשוע לעינויי, משחקיות להסתממות, קישוט לניצול.
הסצנה השלישית מעלה אופציה של שקר שתפקידו לנחם, המתחקה אחר אירוע אקטואלי, על חמורים שנצבעו בידי צייר פלסטיני בגן החיות של עזה בפסים על מנת להדמות עבור קהל הילדים לזברות. זאת בעקבות מותן של חיות רבות מרעב, במבצע הצבאי שכונה בישראל “עופרת יצוקה”. גניני מייצרת היפוך צבעוני וסמנטי כאשר היא מתארת ילד המביט בזברה שנצבעה בלבן – שחזור מהדהד של המעשייה האוטופית על חמורו של משיח.

בשתי תצוגות הווידיאו, המבע ישיר ומושתת על פעולות שנעשות על גופה של גניני ובאמצעותו. באחד – היא חותכת את כף ידה בעקבות הקמט המכונה בעגה הגרפולוגית קו הגורל כמתוך ניסיון התערבות בו, במה שנתפס כגורל צורני-גרפי של גופה. בשני, בלולאה חיה היא חוזרת על שלוש מחוות גופניות פופולאריות: שאלה, מחאה וניצחון.

אלי פטל