אריאלי דנה

בחורפים שבין 2010 ל־2013, חזרה דנה אריאלי כצלמת אל האוניברסיטה העברית בגבעת רם, מקום שכחוקרת, היא פוקדת ברציפות זה למעלה מעשרים שנה. השיטוט דרך עינית המצלמה חשף בפניה עד כמה המוכר והביתי מכיל עולמות הסמויים מן העין.

ממוזיאון הפוחלצים ואוספי הדגים והנחשים ועד לאולמות הספרייה הלאומית, הגנים וגגות הבניינים, קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, כפי שנחשף מעל ומתחת לקרקע, התגלה כמקום בו מרחף הפער שבין הגלוי לסמוי. אפשר שדנה התבוננה בדברים קודם לכן, אך ספק אם ראתה אותם.

הקמפוס בגבעת רם נחנך בשנת העשור לקום המדינה כחלק ממתחם הלאום בכניסה לבירה, הרחק מן הסכנה ואובדן השליטה שאיימו על המובלעת שעל הר הצופים. הקמפוס תוכנן לפי מודל “עיר־גנים” בין־לאומי – בנייה מודרניסטית שטוחה המוקפת שבילים ושטחים ירוקים – כאנטיתזה מובהקת הן למודל המאולתר של אותה עת, כשמחלקות האקדמיה שוכנו במבנים זמניים ברחבי העיר והספרייה הלאומית הועברה לטרה־סנטה, הן למודל המבוצר שעתיד היה להיבנות על הר הצופים בשנות השבעים.

לכל קמפוס קצב משלו, המנותק מן העולם סביבו. בקמפוס הזה, השוכן בלב קריית הלאום, התקשתה מלכתחילה הממלכתיות הבין־לאומית הניטרלית להישאר כפי שהיא במפגש עם הקרקע המקומית עליה נבנתה, וודאי שהתקשתה בכך עם חלוף השנים.

התצלומים המוצגים בתערוכה מהווים סיכום של ניסיון ראשון מעולם להתמודד באופן חזותי עם המכלול של מתחם האוניברסיטה העברית בגבעת רם. התצלומים חושפים את הסדר הלוגי של החפצים במקום הימצאם. גבעת רם המשתקפת בהם חושפת קומפוזיציה אחרת של החלל; מקום של קרע בתוך החומר, תוצר חזותי של מאבקי הכוח הפנימיים והעייפות שבו. מבט אטי וממושך בפני השטח המשתקפים בתצלום, הפעם דרך עיני הצלמת ומטען המחקר שצברה, אפשרו את זיהוי הסדקים והחריגות, את ההליכה לאורכם ואת חשיפתם, ובעיקר –  את הצגתם בתור חללים נגטיביים שיש בהם ממשות חיובית.

את התערוכה מלווה קטלוג / טכסטים מאת אריאל קן, אייל חוברס, נעמי מאירי-דן, מיקי קרצמן ועזרי טרזי.