תערוכה חמישית בסדרת נדבך 13 | שירה זלוור/פיסול בשעווה « The Jerusalem Artists House - בית האמנים בירושלים


זלוור שירה

תערוכה חמישית בסדרת נדבך 13 | שירה זלוור/פיסול בשעווה

אוצר: רוזן רועי

פתיחה: שבת, 21 אוקטובר 2006

נעילה: ראשון, 26 נובמבר 2006



  • הפיסול של שירה זלוור הוא מגופי האמנות החביבים והנגישים שהעמידה האמנות הישראלית בעת האחרונה. אבל מרגע שהעין משתהה, מתגלה המורכבות של הפסלים והתקיימותם כיצירי-כלאיים בין הפולקלוריסטי והאליטיסטי, הילדותי והפוליטי, החברתי והפסיכולוגי. ברמה החומרית, הם מאזכרים מזכרות-מלאכת-יד, ובה-בעת מנהלים דיאלוג עם פסלים עכשוויים כגון סטפן בלקנהול. עיבוד החומר מדגיש פגמים וגמגומים כאילו העבודות ששות להיתפס כתוצר חובבני, אבל השימוש העז והרגיש בשעווה (והדיאלוג הטעון עם החומר הפגיע) משגר לתקדימים היסטוריים וירטואוזיים כגון מדראדו רוסו. גם קנה-המידה של העבודות מייצר מתח של אזור דמדומים: אלו אינן מיניאטורות וגם לא פיסול בקנה מידה ריאליסטי, אלא הגודל ההולם לצעצוע או לחפץ-מעבר. במלים אחרות, זהו גודל המתייחס אל הגוף, אך לא לפי גישתו של הפיסול המינימליסטי מבית מדרשו של רוברט מוריס, אלא דרך הדברים שזיקתם אל הגוף סימבולית (חפצים שאינם הדבר עצמו, אלא התחליף המנחם והמאיים כאחת שלו). מעמד כפול שכזה יש לכל פן של העבודות האלו הפשוטות-לכאורה. מקור הכפל בליבת-התוכן: זהו פיסול אינטימי, שמקורותיו אוטוביוגרפיים וקונקרטיים – ובדיוק מתוך כך הוא מעמיד טענה למעמד של אמנות היסטורית. הפריזמה מאחה שומרי-סף בקניון עם נערות אולפנה, כלומר נובעת ישירות מהסיטואציה האנושית הקונקרטית של האמנית, המעמידה מבט מפתיע על המציאות הישראלית. הדמויות של זלוור שומרות תמיד על הפרופורציות החביבות, הגוציות מעט שלהן, על עיני-החרוזים והמבט התמים. כל זה חף מציניות, הדמויות משקפות נאמנה פערים כלכליים, סקטורים חברתיים, הצהרות אופנה, תפיסה עצמית, תדרים רגשיים. במלים אחרות, זו היסטוריה של החיים הפרטיים.
    בעבודותיה החדשות מציבה לעצמה זלוור אתגרים מרתקים חדשים. אם עד עכשיו שימשה הביוגרפיה הפרטית של האמנית כרקע נעלם, הרי שבתערוכה הנוכחית הפכה זהותה הפרטית לנושא מפורש. שתי עבודות המפתח משחזרות בתלת-ממד צילומי ילדות של זלוור. המתח שבין הדו-ממדי והתלת-ממדי מתעצם כיוון שאחד הצילומים מעובד לתבליט. המבט מגשר בין גינה ובין פנים הבית באמצעות שני גופי מים של ילדות אמידה (אמבט ובריכה). למותר לומר שמעשה הייצוג כאן מושתת גם הוא על מתח של כפל, ועל מתח שבין היכולת להראות בתלת-ממד את מה שאין בצילום (למשל, הלכלוכים שבמי-האמבט), לבין המגבלות האינהרנטיות למדיום (למשל, שטיחות התבליט, המתגלה במבט צדי). גם כאן, הכפל ב"איך" מתכתב עם רובדי התוכן: בעמידות הכלכלית המגלמת בעבודות מתגלה גם בדידות (של הילדה, של החיים בפרבר). מתוך כך, גם מתבררת תחושה של זרות-בבית: הבריכה, כך נדמה שייכת יותר לפרוור במדינה אנגלוסקסית עמידה, אולי ארצות-הברית, אבל מצד שני – הלא השומרים בקניונים היו עד לא מכבר במקומות אחרים (שלא לומר דבר על הפועלים הזרים)? ההבלחות של הביוגרפיה הממשית, מעידות על כך שזהות קיבוצית, למשל "ישראליות", היא כבר-בהכרח מעשה טלאים. יחד עם זאת, פועל כאן מאוד הממד הפרטי של המבע. גופי המים של זלוור משמרים את הקונוטציות הפסיכולוגיות הפרטיות, ילדה ומים, ילדה וזיכרון, ילדה וחלום, ילדה לנוכח אחד המאפיינים שהתרבות מקשרת ומבנה אל המושג "אישה".
    המתיקות דמוית החלום-בהקיץ הנסוכה על הסצינות כרוכה בנימה אלגית (אובדן העבר, קץ הילדות), וגם מעין חשד עצמי ותחושה טורדנית המתלווה אל המבט. האנסמבל מושלם בשני פסלי שיחים גזומים כארנבים (דימוי פרברים קלאסי). אלו משקפים את פעולתו המורכבת של ההומור של זלוור; בעודם סוחפים את ההצבה למחוזות של פנטזיה וסיפורי-ילדים, הווייתם טוטלוגית: פסל (בשעווה) של פסל (בגיזום-שיח).
    רועי רוזן,שירה זלוור - קורות חיים
    1978 נולדה בישראל
    1999 לימודי תולדות האמנות ותיאטרון, האוניברסיטה העברית, ירושלים
    2004 בוגרת B.Ed באמנות, המדרשה-ביה"ס לאמנות, המכללה האקדמית בית ברל

    תערוכות קבוצתיות
    2005 "ארטיק 7", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
    2005 "סרק", המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב
    2006 "מיני ישראל", מוזיאון ישראל, ירושלים

    פרסים ומלגות
    2004 קרן התרבות אמריקה –ישראל, בתחום הציור והפיסול2006