תערוכות רצות « The Jerusalem Artists House - בית האמנים בירושלים

תערוכות רצות

עפרי ליפשיץ, Industrial one of - The machine, 2017. צילום רן קושניר Ofri Lifshitz, Industrial one of -The machine, 2017. Photo Ran Kushnir

פתיחה:
שבת, 29 פברואר 2020

נעילה:
שבת, 8 אוגוסט 2020

מפגש גלריה:
שלישי, 24 מרץ 2020 18:00


עפרי ליפשיץ

Industrial One Of

אוצרת: שלומית באומן

תערוכה בסדרת נדבך 22

המפגש בין האנושי לבין הממוכן והמקודד מצוי בלב תערוכתה של המעצבת התעשייתית, עפרי ליפשיץ, לצד המתח בין טכנולוגיה לתוצריה. מפגש זה בא לידי ביטוי בחיבור בין אהבתה של ליפשיץ לקראפט ולחומר לבין המציאות, שבה הולכים ומיטשטשים הגבולות שבין האדם, המכונה והמדיה הדיגיטלית.

ראשיתו של התהליך בפיתוח מכונה, המופעלת על ידי אלגוריתם (קוד), המדמה ייצור ידני של כלי אוכל מקרמיקה. הקוד מאפשר למכונה טווח תנועה רחב, כך שבתהליך הייצור כל כלי מתקבל כיחיד במינו (one of a kind).

למחקר זה (3.0) נבחרו כלי-קרמיקה תעשייתיים, בשל מיצובם התרבותי הגבוה, ובשל המשמעות האישית שלהם עבור ליפשיץ (Rosenthal, Wedgwood, Herend, IKEA ו-Villeroy & Boch). ייצורם באמצעות מכונה ואלגוריתם, מעניק להם פרשנות חדשה: מהי שפת הקראפט של המחר? ומה תהיה משמעותם של האמנות ושל העיצוב בעידן הפוסט-תעשייתי?

אברהם קריצמן, Mad Legs, 2019, שמן על עץ. צילום אלעד שריג  Abraham Kritzman, Mad Legs, 2019, oil on wood. Photo Elad Sarig

פתיחה:
שבת, 29 פברואר 2020

נעילה:
שבת, 8 אוגוסט 2020

מפגש גלריה:
שלישי, 17 מרץ 2020 18:00


אברהם קריצמן

מעשן

אוצר: עמית שמאע

באמצעות חיתוך, קיטוע וריבוד מאזכר אברהם קריצמן חוויות ליקוט, שיטוט ומסע רגלי, שקיים בשנת 2015 בפיאטרה ניאמץ (Piatra Neamț), עיר בחבל מולדובה שברומניה, שבה התגורר אבי סבו. במהלך מסעו עוקב קריצמן אחר התפתחותם של מיתוסים שונים, האוצרים בחובם מטענים אידיאולוגיים ותרבותיים. קשתות וקימורים אדריכליים לצד פְרסקאות שהתקלפו מצטרפים לכלל דימויים חדשים, המשמשים כחזות ויזואלית ל”בקיעים מיתיים” – שברים ארעיים ברצף ההיסטורי, המבקשים להבליט את אופייה הנזיל והבדיוני של המציאות שבה אנו חיים. אִזכורים אלה מעלים מחשבות על מצבים, שבהם איסוף אינפורמציה וריבוי מידע מאפשרים הסוואה ומיסוך, ובד בבד מייצרים דימויים מרובדים חדשים, המהדהדים את יחסנו לזיכרון, לחוויה ולפרשנות.

התערוכה מכנסת שלל תיאורים, בליל של צורות ורצף של אִזכורים ויזואליים וחווייתיים לכדי מיצב רב-שכבתי ודו-חללי, המעלה שאלות בדבר הישנותם, השתמרותם ומקומם על הרצף ההיסטורי.

גדעון רובין, הספר השחור, עמ' 76-77, 2017, גואש על נייר,  צילום ריצ'רד איווי Gideon Rubin, Black Book, p. 76-77, 2017, Gouache on paper, photo Richard Ivey

פתיחה:
שבת, 29 פברואר 2020

נעילה:
שבת, 8 אוגוסט 2020

מפגש גלריה:
שלישי, 3 מרץ 2020 18:00


גדעון רובין

הספר השחור

אוצרת: מרי שק

במסגרת מחקר לקראת תערוכה בבית פרויד בלונדון רכש האמן, גדעון רובין, ברשת עיתונים ישנים משלהי שנות ה-30 של המאה ה-20, העוסקים בתקופה שבה נמלט פרויד מווינה ללונדון. באחד המשלוחים גילה לתדהמתו חוברת מ-1939, ובה תרגום לאנגלית של אחד מפרקי האוטוביוגרפיה של אדולף היטלר, מיין קאמפף, שראתה אור באנגליה כסדרת מגזינים שבועיים. בניגוד לספר הנודע לשמצה, המבוסס על טקסט בלבד, החוברות לוו באיורים, בציורים ובתצלומים מגרמניה הנאצית וממקומות אחרים בעולם, בכלל זה תל אביב, וכל ההכנסות ממכירתן יועדו לצלב האדום באנגליה, כמצוין על העטיפה.

לאחר ההלם הראשוני החליט רובין לרכוש את המהדורה כולה, על 18 החוברות שבה. בעבודה סיזיפית יומיומית, שהחלה כאקט רגשי אישי, מחק כל מילה ומילה בגוף הטקסט בצבע שחור, ובמקביל שינה ו/או מחק את כל הדימויים המלווים אותו. בסגנונו האופייני עיבד רובין את הדימויים המצולמים על ידי מיסוך פני הדמויות המתוארות ומחיקת סמלי התעמולה הנאצית.

ההשחרה השיטתית הניבה סדרה של עבודות מונוכרומטיות מופשטות, המייצגות מהלך של נִטרול סמלי: “כתיבה” מחדש של הספר השטני והפיכתו לספר שחור.

הספר השחור של רובין הוצג לראשונה במוזיאון פרויד בלונדון בשנת 2018. הצגת התערוכה במתכונת שונה בבית האמנים בירושלים מעוררת תהודה אחרת, סמלית, המתעצמת לאור תולדות המבנה, ששימש בעבר כבית הנכות “בצלאל”.

Sigmund Freud, a Jew without God

פתיחה:
שבת, 29 פברואר 2020

נעילה:
שבת, 8 אוגוסט 2020


דויד טבול

זיגמונד פרויד, יהודי ללא אלוהים

אוצרת: מרי שק

זיגמונד פרויד, יהודי ללא אלוהים

צרפת 2019 | 90 דק’ | צרפתית | תרגום לאנגלית

בימוי: דויד טבול

הפקה: רישאר קופאן

מקור: Les Films d’Ici, פריז

קולות: איזבל הופר (אנה פרויד), מתיו אמלריק (זיגמונד פרויד)

דויד טבול, במאי, אמן וסופר צרפתי, פורש את מסכת חייו של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, מן הדמויות המשפיעות ביותר במאה ה-20, תוך התבססות על מכתביו האישיים. הוא משתמש בסרטי ארכיון ובתצלומים מן התקופה, הנדמים לעתים כציורים, ואלה מלוּוים בקריינות, המפיחה בסרט חיים ומעצימה אותו בממד קולי ובעומק נוסף. השימוש בכל אלה כדי לגולל את סיפור חייו של פרויד מוליד יצירת מופת פיוטית, היסטורית ודרמטית כאחת. הצופה נשאב אל תוך חייהם של זיגמונד שלמה פרויד ושל בתו, אנה, ממשיכת דרכו. הוא מוּבל דרך תחנות חייו של פרויד, מאז לידתו באמצע המאה ה-19, שנות ילדותו והתוודעותו לספרי התנ”ך, שם נולדה אהבתו לספרים בכלל, עבור דרך אירועים היסטוריים ואישיים, שהביאו לעולם את אחד מגדולי חוקרי נפש האדם, הלא-מודע והחלום, כשברקע מתפתחת בהדרגה הטרגדיה של עליית הנאצים לשלטון.

כבר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מבין פרויד, כי העולם משתנה, ולא לטובה. חרף נאמנותו ליהדות הוא מסרב לקחת חלק במפעל הציוני, ומעדיף להישאר אזרח אירופה. הסרט מוביל אותנו אל המאה ה-20, שבמהלכה מתפתחת תורת הפסיכואנליזה, אך גם מושמדים מיליוני בני אדם, וכך מעמת את הטוב עם הרוע, את היצירה עם המוות.

איל ששון, ללא כותרת, 2019, אקריליק על נייר, Eyal Sasson, Untitled, 2019, acrylic on paper

פתיחה:
שבת, 29 פברואר 2020

נעילה:
שבת, 8 אוגוסט 2020

מפגש גלריה:
שבת, 18 אפריל 2020 12:00


איל ששון

גן השחי

אוצרת: רווית הררי

“גן השחי”, תערוכתו של איל ששון, נדמית למיצב ציורי, שאיבריו נופחו לממדי ענק ויצאו מכלל שליטה, והוא חולש על כל קירות חלל התצוגה. היא מורכבת מציורים גדולי ממדים, גועשים, גולשים ומדממים, הפורצים את קצות הפורמט המרובע וחותרים תחת גבולותיו המוכרים של מדיום הציור. יחדיו הם חוברים ליצירת מודל של טבע מופרע; גן פורח העולה על גדותיו כמעט עד כדי ריקבון, שאלמנטים גופניים נוזליים ובשרניים נמהלים בו ויוצרים מפלצות צמחיות טורפניות פעורות לוע. ששון מייצר הכלאות סוריאליסטיות בין אלמנטים מוגדלים ומנופחים שהוא מבודד מן הטבע לבין איברי הגוף ונוזליו. התוצאה היא נופים גופניים ונפשיים גדושי שפיכות או נביעות צבע – המקבילות, לדידו, להתפרצויות של עלווה או של תפרחת, או לנביעה של מעיין כלשהו – המעלים הרהורים על התבלות הגוף ועל קריסתו.