תערוכות « The Jerusalem Artists House - בית האמנים בירושלים

תערוכות רצות

עפרי ליפשיץ, Industrial one of - The machine, 2017. צילום רן קושניר Ofri Lifshitz, Industrial one of -The machine, 2017. Photo Ran Kushnir

פתיחה:
שבת, 29 פברואר 2020

נעילה:
שבת, 8 אוגוסט 2020

מפגש גלריה:
שלישי, 24 מרץ 2020 18:00

נותרו 2 ימים


עפרי ליפשיץ

Industrial One Of

אוצרת: שלומית באומן

תערוכה בסדרת נדבך 22

המפגש בין האנושי לבין הממוכן והמקודד מצוי בלב תערוכתה של המעצבת התעשייתית, עפרי ליפשיץ, לצד המתח בין טכנולוגיה לתוצריה. מפגש זה בא לידי ביטוי בחיבור בין אהבתה של ליפשיץ לקראפט ולחומר לבין המציאות, שבה הולכים ומיטשטשים הגבולות שבין האדם, המכונה והמדיה הדיגיטלית.

הפרויקט של ליפשיץ, שהחל כפרויקט גמר במחלקה לעיצוב תעשייתי ב-HIT – מכון טכנולוגי חולון, התפתח לכדי מפגש בין האישי לבין המקודד, תוך התעמקות במקבץ של שאלות, הרלוונטיות לעתידה של התרבות החומרית: האם מכונה יכולה לייצר סדרה של אובייקטים דומים, אך חד-פעמיים בצורתם ובאופיים? האם ביכולתה לשבש את הסדרתיות? לפתח שפה חדשה של קראפט, של אמנות ושל עיצוב?

ראשיתו של התהליך בפיתוח מכונה, המופעלת על ידי קוד דיגיטלי, שהאלגוריתם שלה תוכנת כך שיגרום לה לדמות תהליך, המקביל לייצור ידני של כלי אוכל מקרמיקה. הקוד מאפשר למכונה טווח תנועה רחב, כך שבתהליך הייצור כל כלי מתקבל כיחיד במינו (one of a kind).

שיטות עיבוד וטכנולוגיות משקפות את השפה הצורנית של התקופה שבה הן משמשות. המחקר הנוכחי של ליפשיץ (3.0) בוחן את העידן הפוסט-תעשייתי, האנטי-סדרתי, המקודד והחד-פעמי. ליפשיץ בחרה כלים קרמיים, תוצרי העולם התעשייתי, ממפעלים שונים ברחבי העולם (Rosenthal, Wedgwood, Herend, IKEA ו-Villeroy & Boch), הן בשל מעמדם הבינלאומי הייחודי ומיצובם הגבוה בתרבות האירופאית, והן בשל המשמעות האישית, שלה זכו בוויטרינות של משפחתה המורחבת. ייצורם המחודש באמצעות המכונה והאלגוריתם המפעיל אותה מעניק להם פרשנות חדשה ומעורר תהיות: מה תהיה השפה של אותם מפעלים בעתיד? כיצד תראה שפת הקראפט של המחר, ומה תהיה משמעותם החדשה של האמנות ושל העיצוב בעידן הפוסט-תעשייתי?

אברהם קריצמן, Mad Legs, 2019, שמן על עץ. צילום אלעד שריג  Abraham Kritzman, Mad Legs, 2019, oil on wood. Photo Elad Sarig

פתיחה:
שבת, 29 פברואר 2020

נעילה:
שבת, 8 אוגוסט 2020

מפגש גלריה:
שלישי, 17 מרץ 2020 18:00

נותרו 2 ימים


אברהם קריצמן

מעשן

אוצר: עמית שמאע

באמצעות חיתוך, קיטוע וריבוד מאזכר אברהם קריצמן חוויות ליקוט, שיטוט ומסע רגלי, שקיים בשנת 2015 בפיאטרה ניאמץ (Piatra Neamț), עיר בחבל מולדובה שברומניה, שבה התגורר אבי סבו. במהלך מסעו עוקב קריצמן אחר התפתחותם של מיתוסים שונים, האוצרים בחובם מטענים אידיאולוגיים ותרבותיים. קשתות וקימורים אדריכליים לצד פְרסקאות שהתקלפו מצטרפים לכלל דימויים חדשים, המשמשים כחזות ויזואלית ל”בקיעים מיתיים” – שברים ארעיים ברצף ההיסטורי, המבקשים להבליט את אופייה הנזיל והבדיוני של המציאות שבה אנו חיים. אִזכורים אלה מעלים מחשבות על מצבים, שבהם איסוף אינפורמציה וריבוי מידע מאפשרים הסוואה ומיסוך, ובד בבד מייצרים דימויים מרובדים חדשים, המהדהדים את יחסנו לזיכרון, לחוויה ולפרשנות.

התערוכה מכנסת שלל תיאורים, בליל של צורות ורצף של אִזכורים ויזואליים וחווייתיים לכדי מיצב רב-שכבתי ודו-חללי, המעלה שאלות בדבר הישנותם, השתמרותם ומקומם על הרצף ההיסטורי.

מפגש אמן: אברהם קריצמן ועמית שמאע מדברים על התערוכה


גדעון רובין, הספר השחור, עמ' 76-77, 2017, גואש על נייר,  צילום ריצ'רד איווי Gideon Rubin, Black Book, p. 76-77, 2017, Gouache on paper, photo Richard Ivey

פתיחה:
שבת, 29 פברואר 2020

נעילה:
שבת, 8 אוגוסט 2020

מפגש גלריה:
שלישי, 3 מרץ 2020 18:00

נותרו 2 ימים


גדעון רובין

הספר השחור

אוצרת: מרי שק

במסגרת מחקר לקראת תערוכה בבית פרויד בלונדון רכש האמן, גדעון רובין, ברשת עיתונים ישנים משלהי שנות ה-30 של המאה ה-20, העוסקים בתקופה שבה נמלט פרויד מווינה ללונדון. באחד המשלוחים גילה לתדהמתו חוברת מ-1939, ובה תרגום לאנגלית של אחד מפרקי האוטוביוגרפיה של אדולף היטלר, מיין קאמפף, שראתה אור באנגליה כסדרת מגזינים שבועיים. בניגוד לספר הנודע לשמצה, המבוסס על טקסט בלבד, החוברות לוו באיורים, בציורים ובתצלומים מגרמניה הנאצית וממקומות אחרים בעולם, בכלל זה תל אביב, וכל ההכנסות ממכירתן יועדו לצלב האדום באנגליה, כמצוין על העטיפה.

לאחר ההלם הראשוני החליט רובין לרכוש את המהדורה כולה, על 18 החוברות שבה. בעבודה סיזיפית יומיומית, שהחלה כאקט רגשי אישי, מחק כל מילה ומילה בגוף הטקסט בצבע שחור, ובמקביל שינה ו/או מחק את כל הדימויים המלווים אותו. בסגנונו האופייני עיבד רובין את הדימויים המצולמים על ידי מיסוך פני הדמויות המתוארות ומחיקת סמלי התעמולה הנאצית.

ההשחרה השיטתית הניבה סדרה של עבודות מונוכרומטיות מופשטות, המייצגות מהלך של נִטרול סמלי: “כתיבה” מחדש של הספר השטני והפיכתו לספר שחור.

הספר השחור של רובין הוצג לראשונה במוזיאון פרויד בלונדון בשנת 2018. הצגת התערוכה במתכונת שונה בבית האמנים בירושלים מעוררת תהודה אחרת, סמלית, המתעצמת לאור תולדות המבנה, ששימש בעבר כבית הנכות “בצלאל”.

Sigmund Freud, a Jew without God

פתיחה:
שבת, 29 פברואר 2020

נעילה:
שבת, 8 אוגוסט 2020

נותרו 2 ימים


דויד טבול

זיגמונד פרויד, יהודי ללא אלוהים

אוצרת: מרי שק

זיגמונד פרויד, יהודי ללא אלוהים

צרפת 2019 | 90 דק’ | צרפתית | תרגום לאנגלית

בימוי: דויד טבול

הפקה: רישאר קופאן

מקור: Les Films d’Ici, פריז

קולות: איזבל הופר (אנה פרויד), מתיו אמלריק (זיגמונד פרויד)

דויד טבול, במאי, אמן וסופר צרפתי, פורש את מסכת חייו של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, מן הדמויות המשפיעות ביותר במאה ה-20, תוך התבססות על מכתביו האישיים. הוא משתמש בסרטי ארכיון ובתצלומים מן התקופה, הנדמים לעתים כציורים, ואלה מלוּוים בקריינות, המפיחה בסרט חיים ומעצימה אותו בממד קולי ובעומק נוסף. השימוש בכל אלה כדי לגולל את סיפור חייו של פרויד מוליד יצירת מופת פיוטית, היסטורית ודרמטית כאחת. הצופה נשאב אל תוך חייהם של זיגמונד שלמה פרויד ושל בתו, אנה, ממשיכת דרכו. הוא מוּבל דרך תחנות חייו של פרויד, מאז לידתו באמצע המאה ה-19, שנות ילדותו והתוודעותו לספרי התנ”ך, שם נולדה אהבתו לספרים בכלל, עבור דרך אירועים היסטוריים ואישיים, שהביאו לעולם את אחד מגדולי חוקרי נפש האדם, הלא-מודע והחלום, כשברקע מתפתחת בהדרגה הטרגדיה של עליית הנאצים לשלטון.

כבר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מבין פרויד, כי העולם משתנה, ולא לטובה. חרף נאמנותו ליהדות הוא מסרב לקחת חלק במפעל הציוני, ומעדיף להישאר אזרח אירופה. הסרט מוביל אותנו אל המאה ה-20, שבמהלכה מתפתחת תורת הפסיכואנליזה, אך גם מושמדים מיליוני בני אדם, וכך מעמת את הטוב עם הרוע, את היצירה עם המוות.

איל ששון, ללא כותרת, 2019, אקריליק על נייר, Eyal Sasson, Untitled, 2019, acrylic on paper

פתיחה:
שבת, 29 פברואר 2020

נעילה:
שבת, 8 אוגוסט 2020

נותרו 2 ימים


איל ששון

גן השחי

אוצרת: רווית הררי

“גן השחי”, תערוכתו של איל ששון, נדמית למיצב ציורי, שאיבריו נופחו לממדי ענק ויצאו מכלל שליטה, והוא חולש על כל קירות חלל התצוגה. היא מורכבת מציורים גדולי ממדים, גועשים, גולשים ומדממים, הפורצים את קצות הפורמט המרובע וחותרים תחת גבולותיו המוכרים של מדיום הציור. יחדיו הם חוברים ליצירת מודל של טבע מופרע; גן פורח העולה על גדותיו כמעט עד כדי ריקבון, שאלמנטים גופניים נוזליים ובשרניים נמהלים בו ויוצרים מפלצות צמחיות טורפניות פעורות לוע. ששון מייצר הכלאות סוריאליסטיות בין אלמנטים מוגדלים ומנופחים שהוא מבודד מן הטבע לבין איברי הגוף ונוזליו. התוצאה היא נופים גופניים ונפשיים גדושי שפיכות או נביעות צבע – המקבילות, לדידו, להתפרצויות של עלווה או של תפרחת, או לנביעה של מעיין כלשהו – המעלים הרהורים על התבלות הגוף ועל קריסתו.

מפגש אמן: איל ששון מדבר על התערוכה